מעסיק אינו רשאי לכפות על עובד לעשות שימוש בשעון ביומטרי
ביום 15/3/17 פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי כפיית עובדות חינוך ע"י העירייה, לעשות שימוש בשעון ביומטרי, תוך מסירת טביעת אצבען, אינה כדין ויש להפסיקה.
בית הדין קבע כי במסירת מידע ביומטרי כרוכה פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה, ופגיעה נוספת נגרמת באגירתו של המידע הביומטרי ובהעמדת מוסר המידע בפני סיכונים משמעותיים. מאחר שמדובר בפגיעות בזכויות יסוד המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם, ניתן לפגוע בהן רק בחוק או בהסכמה.
בית הדין קבע כי אין כל הוראה שבדין הקובעת באופן מפורש שמעסיק רשאי לדרוש מעובד טביעת אצבע (או כל מידע ביומטרי אחר), או המחייבת עובד למסור למעסיקו מידע שכזה, לא בכלל ולא לשם שימוש במערכת נוכחות ביומטרית בפרט. משאין בנמצא הוראת חוק כאמור, דרישה זו אינה חוקית ואינה חוקתית, אלא אם הוכשרה בדרך האפשרית הנוספת – היא ההסכמה.
בית הדין קבע כי בעניין שנדון בפסק הדין לא התקיימה ההסכמה, לא בהיבט ההסכמה "מדעת" ולא בהיבט ההסכמה "מרצון חופשי". אשר להיבט הרצון החופשי – נקבע כי זכותו של עובד שלא להסכים לעשות שימוש בטביעת האצבע לצורך רישום נוכחות ביומטרי. שאלת הרצון החופשי נבחנת לגבי כל עובד ועובד בנפרד. כפייה ישירה או עקיפה על העובד, למשל בדרך של הטלת סנקציה עליו בגין סירובו לעשות כן, פוגמת ברצון החופשי. אשר להיבט ההסכמה "מדעת" – נקבע כי גם הוא אינו מתקיים, שכן העירייה לא קבעה מדיניות ברורה, גלויה ומידתית בכל הנוגע לשימוש בשעון הביומטרי, על כל הכרוך בכך, וממילא לא שיתפה את עובדות החינוך או את הוועד או נציגות העובדים בקביעת מדיניות זו. משלא נמצאה בענייננו הסכמה פרטנית מדעת ומרצון חופשי של עובדות החינוך, וגם הסכמה קיבוצית לא הייתה, הרי שפעולת העירייה היתה שלא כדין.
בית הדין קבע כי מַעֲבַר לשעון נוכחות ביומטרי הוא בבחינת שינוי מהותי בתנאי ההעסקה המחייב לכל הפחות היוועצות עם ארגון העובדים, וזאת מכוח דיני העבודה ויחסי העבודה הקיבוציים, וללא קשר להסכמה הפרטנית שיש לקבל מכל עובד לצורך הסדרת הפגיעה בפרטיותו בהתאם להוראות הדין.
בית הדין קבע כי לא בכל מקרה שבו יבקש מעסיק לעשות שימוש בשעון נוכחות ביומטרי הדבר ייפסל באופן אוטומטי, אלא שעל מעסיק המבקש לעשות שימוש באמצעי שכזה, לעמוד בתנאים קפדניים ביותר.
