מעסיק חייב לשקול להמשיך להעסיק עובד לאחר הגיעו לגיל פרישה – רק אם העובד ביקש זאת
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע"י בית הדין האזורי לעבודה, דן בית הדין בשאלה האם עובד זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע, עת סיים העסקתו בגיל פרישה חובה.
במקרה אשר נדון בפסק הדין, העובד עבד במפעל לעיבוד מתכות. העובד הגיע לגיל פרישה חובה (67) בתאריך 17.12.2013.
בתאריך 1.1.14 מסרה המעסיקה לעובד מכתב ובו הודע כדלקמן: "למען הסדר הטוב, הרינו להודיעך כי ביום 17.12.13 הגעת לגיל פרישה חובה. משכך, בהתאם להוראות גיל פרישה וההסכם הקיבוצי, עבודתך הסתיימה במועד זה. בזמן הקרוב החברה תערוך "גמר חשבון" בעניינך, ותזומן לפגישה במשרדי החברה לצורך קבלת הסבר על "גמר החשבון" ועל תנאי פרישתך. אנו מודים לך על עבודתך בחברה, ומאחלים לך בריאות והצלחה רבה בהמשך דרכך."
סעיף 4 לחוק גיל פרישה קובע כי "גיל פרישה חובה" הוא גיל 67. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי העובד הגיע לגיל פרישה חובה (גיל 67) בתאריך 17.12.13 ובמועד זה ניתן לחייבו לפרוש מהעבודה.
על פי ההלכה הפסוקה, לעובד שהגיע לגיל פרישה חובה, קיימת הזכות לבקש להמשיך את יחסי העבודה עם מעסיקו גם לאחר הגיעו לגיל פרישה חובה. וכנגד כך, עם הגשת הבקשה, חלה על המעסיק החובה להפעיל שיקול דעת ראוי, ענייני ואינדיבידואלי בעת קבלת ההחלטה בבקשה.
בית הדין קבע כי ניתנת לעובד הזכות לבקש ממעסיקו להמשיך לעבוד גם לאחר הגיעו לגיל פרישה. וככל שהעובד מבקש להמשיך ולעבוד, אזי על המעסיק לשקול זאת באופן ענייני וראוי. במצב דברים זה, וככל שמתקבלת החלטה כי העובד לא ימשיך לעבוד אלא ייצא לפנסיה – על בית הדין לבחון האם המעסיק הפעיל שיקול דעת ראוי אינדיבידואלי וענייני כנדרש.
נקבע כי בענייננו, חרף העובדה כי עמדה לעובד הזכות לבקש מהמעסיקה להמשיך ולעבוד אצלה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה, לא הוכח כי הוא עמד על זכותו זו בזמן אמת. העובד לא פנה מיוזמתו וביקש להמשיך לעבוד אצל המעסיקה במתכונת כזו או אחרת לאחר הגיעו לגיל פרישה, אלא טוען הוא בדיעבד כי הוא חיכה שהמעסיקה או מי מטעמה ישוחחו אתו מיוזמתם בעניין זה.
העובד לא עמד על זכותו לבקש באופן פוזיטיבי להמשיך לעבוד אצל המעסיקה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה. על כן ובהתחשב בהתנהלותו והצעדים שנקט טרם הגיעו לגיל פרישה חובה, אשר יש בהם ללמד כי העובד כלכל צעדיו תוך שגמר בדעתו לפרוש בהגיעו לגיל פרישה חובה – אין מקום לקבל את הטענה שלא הייתה לעובד הזדמנות לבקש להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה חובה וכן את הטענה כי המעסיקה היא שלא פנתה אליו בעניין זה.
בלעדי הבקשה של העובד להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיעו לגיל פרישה, לא קמה למעסיקה החובה לשקול בקשה שלא הובאה בפניה.
לאור האמור, נדחתה טענת העובד כי פוטר שלא כדין ונקבע כי העובד אינו זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
