התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעילה של אי תשלום גמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית בעבודת לילה
בית הדין האזורי לעבודה דן לאחרונה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית (ת"צ 55354-07-21, מיום 9/3/26). העובד טען כי עובדים רבים של המעסיקה והוא ביניהם, עובדים באופן קבוע במשמרת המתחילה בשעה 15:00 ומסתיימת אחרי חצות, אך אינם מתוגמלים בגמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית, כנדרש בדין.
לטענת העובד, במהלך תקופת עבודתו אצל המעסיקה הוא ביצע משמרות לילה שהחלו בשעה 15:00 ונמשכו, ככלל, עד לשעה 00:15 – עם תום שידור מבזק החצות. בימים שבהם שודרה גם תכנית לילה, הסתיימה המשמרת בשעות 00:30–00:45.
בית הדין קבע לגבי המשמרת שהחלה בשעה 15:00 והסתיימה לאחר השעה 00:00, כי מאחר ובמשמרת זו לפחות שעתיים הן אחרי השעה 22:00 בלילה, הרי בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה מדובר ב"עבודת לילה" וביום עבודה שאורכו הרגיל הוא שבע שעות. ככלל, עבודה במשמרת כזאת מזכה בגמול עבודה בשעות נוספות החל מהשעה השמינית (להלן – שעות לילה).
לטענת המעסיקה, יום עבודה רגיל אצלה אורך 9 שעות ו-20 דקות ומתוכן 8 שעות ו-27 דקות עבודה ועוד 53 דקות הפסקה. בית הדין קבע כי גם אם העובד קיבל הפסקה ויום העבודה בניכוי הפסקה אכן היה באורך 8 שעות ו-27 דקות, הרי שיש לשלם שעות נוספות החל מהשעה השמינית.
המעסיקה טענה כי מעבר לאותן 53 דקות הפסקה רשמיות, בפועל העובדים שנדרשו לעבוד בלילה ישבו בטלים מהשעה 22:00 ועד למבזק עצמו. לחלופין טענה המעסיקה, שאותן 53 דקות הפסקה נלקחו על ידי העובדים דווקא אחרי השעה 22:00, ומכאן שלא מדובר ב"עבודת לילה" המוגדרת כעבודה ששתי שעות ממנה, לפחות, הן בתחום השעות שבין 22:00 ל-6:00.
בית הדין דחה טענות אלה וקבע שהנחת המוצא בעת שאדם שוהה במקום העבודה היא שהוא עומד לרשות העבודה באותו זמן. העובד ועובדים נוספים עבדו במתכונת של משמרת שהחלה בשעה 15:00 והסתיימה אחרי חצות והנחת היסוד היא שבאותם זמנים הם עמדו לרשות העבודה. אם המעסיקה מעוניינת לסתור את הנחת המוצא הזאת ולטעון שבזמנים מסוימים בלילה – ובהם דווקא – היו העובדים בשעות הפסקה, הנטל להוכיח זאת עובר לכתפיה. כלומר, על מנת להראות שהעבודה של העובדים בלילה לא הייתה "עבודת לילה", על המעסיקה להראות שזמן ההפסקה כפי שמוגדר בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כלומר הפסקה של 45 דקות ובתוכם הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות – היה באופן גורף וכדפוס – אחרי השעה 22:00. אך המעסיקה לא הוכיחה זאת.
בית הדין קבע כי מדובר בסביבת עבודה דינמית וכי היו ימים בהם היה לעובד פנאי לעשן, לאכול או לגלוש באינטרנט בשעות אלו, אך אין בכך כדי להצדיק קביעה שבאופן גורף העובדים היו מנצלים את שעות ההפסקה הראשית שלהם דווקא אחרי 22:00. נקבע כי בזמנים אלו העובד נדרש להיות קרוב לחדר העריכה ונדרש להגיב בזמן מהיר למשימות שהוטלו עליו. בנוסף, עלה מהעדויות כי ככלל לעובדים אסור לצאת מהמתחם בזמן ההפסקה ללא אישור המנהל; כי הם נדרשים להיות בזמינות טלפונית בזמן ההפסקה; וכי ניתן "להקפיץ" לעבודה עובד שנמצא בזמן הפסקה, כאשר יש צורך בכך. בהתאם לכך, קבע בית הדין כי ההפסקות שנטלו העובדים נחשבות כזמן אשר לגביו המעסיקה חבה בתשלום שכר.
עוד טענה המעסיקה כי היא משלמת לעובדיה עבור יום עבודה מלא גם כאשר לא השלימו את כל מכסת השעות היומית המלאה, כל עוד השלימו 8 שעות נוכחות הכוללות זמני הפסקה; וכן כי חלק מהמשימות אליהן שובצו העובדים הן משימות שבהגדרה כוללות פחות משמונה שעות עבודה יומיות, אולם התשלום כנגדם הוא של יום עבודה מלא. בית הדין דחה טענה זו וקבע כי מדובר בהסדר מיטיב ולא בהסדר שניתן כתמורה או בהלימה לאי תשלום שעות לילה ולפיכך לא ניתן לבצע קיזוז כטענת המעסיקה.
לפיכך, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית התקבלה. עילת התביעה בגינה אושרה התובענה כייצוגית: אי תשלום גמול שעות נוספות החל מהשעה השמינית לעבודה, במשמרות המוגדרות כ"עבודת לילה", בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה.
