כאשר זמן ההפסקה שניתנת לעובד עולה על המתחייב עפ"י דין – חשוב לפרט את זמני ההפסקות בדוחות הנוכחות
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע"י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה תביעת עובד לתשלום שכר עבודה עבור זמן הפסקות (סע"ש 14286-07-20, מיום 10/6/26).
העובד עבד אצל המעסיקה שתי תקופות עבודה, בראשונה הועסק כנהג משאית ושולם לו שכר שעתי; ובשנייה הועסק בתחילה כנהג משאית ובהמשך כמחסנאי, תחילה בשכר שעתי ובהמשך בשכר חודשי.
לטענת העובד, המעסיקה ניכתה משכרו שעה אחת ביום שלא כדין. לטענתו, הוא לא נטל ולא יכול היה ליטול את זמן ההפסקה ומעולם לא הרשה למעסיקה לנכות אותה ממשכורתו. כמו כן, לטענתו הוא לא היה יכול לעזוב את מקום העבודה לצורך סידורים ולא היה לו מחליף, לא בתור נהג ולא כעובד כללי. מנגד, לטענת המעסיקה, לא בוצע כל "ניכוי" משכר העובד, אלא שהמעסיקה לא חישבה את שעות ההפסקה של העובד כחלק משעות העבודה בהתאם לדין. לטענתה, לעובד ניתנו הפסקות בפועל והוא היה יכול לקחת את זמן ההפסקה בכל זמן שהיה נוח לו ולא בוצע כל מעקב על כך מצד המעסיקה.
בית הדין קבע כי בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, הזכאות היא להפסקה של 45 דקות לפחות לצורך מנוחה וסעודה, הכוללת הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות. ככל שהעובד רשאי לצאת מהמקום שבו הוא עובד, ההפסקה אינה נחשבת כחלק משעות העבודה והעובד אינו זכאי לשכר עבודה. מאידך, ככל שנוכחות העובד במקום העבודה הכרחית לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והעובד נדרש על ידי מעסיקו להישאר במקום העבודה, זמן ההפסקה נחשב כחלק משעות העבודה ומזכה בשכר עבודה.
בית הדין היפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 45431-09-16, מיום 16/1/18), אשר קבע כי המונח 'הפסקה' תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן ה"עמידה לרשות העבודה", וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד. אחד המאפיינים של זמן הפסקה הוא היות העובד חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, בין אם מדובר באכילה, מנוחה ובין אם מדובר ביציאה לסידורים אישיים כאלו ואחרים. בזמן ההפסקה, על העובד להיות נתון לרשות עצמו, להיות משוחרר מחובתו כלפי מעסיקו, ובפרט על המעסיק להיות אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו של העובד במפעל.
נקבע כי יש להבחין בין "הפסקות הניתנות על פי דין", דהיינו 45 דקות הפסקה אותה מחויב המעסיק לתת לעובד בהתאם לחוק, לבין "הפסקה אחרת" שמעבר למתחייב בדין, אשר נבחנת באופן עצמאי ולא באותן אמות המידה של ההפסקות הניתנות על פי דין. נקבע כי ככל שמדובר בהפסקות מעבר לדין, יש להוכיח את ממשותן.
בית הדין קבע כי במקרה שנדון בפסק הדין, יש להבחין בין זמן ההפסקה על פי הדין לבין זמן ההפסקה מעבר למתחייב על פי הדין.
אשר לזמן ההפסקה על פי הדין – על פי חוק שעות עבודה ומנוחה המעסיקה הייתה מחויבת לתת לעובד זמן הפסקה של 45 דקות ביום. בית הדין השתכנע כי העובד ניצל במהלך יום עבודתו את זמני ההפסקות על פי החוק לצורך מנוחה וסעודה וקיבל את גרסת המעסיקה לאי זכאות העובד לתשלום שכר עבודה עבור זמן ההפסקות על פי הדין, דהיינו 45 דקות בכל יום עבודה.
אשר לזמן ההפסקה הנוספת מעבר לדין – הנטל המוטל על המעסיק, להוכיח הפסקה נוספת מעבר לדין, מוגבר יותר מאשר בכל הנוגע להפסקה על פי הדין, ועליו להוכיח כי מדובר ב"הפסקה רצונית וממשית". בית הדין קבע כי, משזמן ההפסקות אינו מעוגן בהודעה לעובד או בהסכם העבודה ודוחות הנוכחות אינם כוללים פירוט מדויק של זמני ההפסקות שנוצלו על ידי העובד בפועל, המעסיקה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כי ניתנה לעובד הפסקה רצונית וממשית של רבע שעה נוספת מעבר למתחייב על פי הדין. משכך, נקבע כי יש לחייב את המעסיקה בתשלום עבור רבע שעה בכל יום עבודה בו נוכתה שעת הפסקה משעות העבודה.
נקבע כי מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי שעת ההפסקה נוכתה בימים א-ה, בהם עבד העובד מעבר ל-8 שעות עבודה, אך ברוב הימים עבד פחות מ-10 שעות עבודה. משכך, נקבע כי יש לחשב את הזכאות לשכר עבור זמן ההפסקה הנוספת לפי ערך של שעות נוספות, אך בשיעור של 125% ולא 150%.
נקבע כי העובד זכאי לשכר עבודה עבור רבע שעת ההפסקה הנוספת שנוכתה משעות עבודתו בכל יום עבודה, בסך כולל של 19,771 ₪.
