זכותו של עובד הזכאי לרווחי החברה לעיין בדוחות הכספיים שלה
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע"י בית הדין הארצי לעבודה, נדון ערעור על פסק דין חלקי של בית הדין האזורי לעבודה, ביחס לסעד מתן חשבונות (ע"ע 12862-01-24, מיום 18/11/24).
באותו מקרה, העובד הועסק אצל המעסיקה מעסיקה החל מיום 1.1.07 ועד לפיטוריו שנכנסו לתוקף ביום 9.4.18, תחילה כתומך תוכנה ואיש מכירות, בהמשך כסמנכ"ל ולבסוף כמנכ"ל המעסיקה. העובד השתכר שכר חודשי, כאשר בתקופה הראשונה להעסקתו התווספו לכך עמלות חודשיות, והחל משנת 2010 התווסף לכך תשלום שנתי ששולם בחודש ינואר של השנה העוקבת ואמור היה להיות מחושב לפי 10% מרווחי המעסיקה בגין אותה שנה.
העובד הגיש תביעה נגד המעסיקה, במסגרתה טען, בין היתר, כי לאורך השנים לא קיבל את מלוא התשלום השנתי המגיע לו, שכן נעשו מניפולציות שונות לצורך הקטנה מלאכותית של הרווח לפיו חושב אותו תשלום. לצורך רכיב זה בתביעתו עתר העובד לסעד של מתן חשבונות.
בית הדין הארצי קבע כי חלק מהתמורה החוזית המגיעה לעובד מדי שנה אמור היה להיות מבוסס על רווחי המעסיק. גם המעסיקה לא כופרת בכך שהייתה הסכמה לתשלום שנתי בשיעור 10% מרווחיה, בכפוף להסתייגויותיה. במידה רבה טופס ההודעה לעובד שנשלח לעובד סמוך טרם פיטוריו מהווה "הודאת בעל דין" לפיה הוא זכאי ל-"10% מרווחי המעסיקה בהתאם למאזן שפורסם בשנה העוקבת" (אם כי רווחי המעסיקה מפורטים לכאורה בדוח רווח והפסד ולא במאזן, אך שני הדוחות הם חלק מדוחותיה הכספיים של המעסיקה). גם בתצהירו אישר בעל המניות של המעסיקה שהרווח הרלוונטי לזכאות העובד אמור להילמד מ"דוחות המעסיקה". בית הדין קבע כי נובעת מכך זכות לעובד לעיין בדוחות הכספיים המבוקרים מהם אמורה הייתה להיגזר התמורה החוזית המוסכמת, על מנת לוודא כי חושבה בהתאם לזכאות שהובטחה לו בהסכם עבודתו.
בית הדין לא שוכנע כי טענות המעסיקה בדבר שיקול הדעת שניתן לה בקשר לכך, או בדבר הסכמתו הנטענת של העובד שלא לבדוק את המספרים (טענות שטרם הוכרעו על ידי בית הדין האזורי) מצדיקות למנוע מהעובד עיון בדוחות.
לאור זאת, נקבע כי על המעסיקה להעביר לעובד את הדוחות הכספיים המבוקרים כפי שהוגשו על ידה לרשויות המס (מאזן, דוח רווח והפסד, דוח על תזרימי המזומנים ודוח על השינויים בהון העצמי) ביחס לשנים 2011 – 2017, לרבות הביאורים המהווים חלק בלתי נפרד מדוחות אלה ולרבות טופס י"א (פירוט פחת) ככל שהיה חלק מהדוחות הכספיים שהוגשו באותן שנים.
בית הדין העיר כי הגם שרווחי המעסיקה מפורטים ככלל בדוח הרווח וההפסד, כלל הדוחות הכספיים מהווים מקשה אחת והרווחים באים לידי ביטוי גם בחלקים אחרים של הדוחות. היה והמעסיקה תסבור שקיים נתון ספציפי באחד הדוחות שמהווה סוד ואין בו רלוונטיות לתביעת העובד, תהא רשאית להגיש בקשה לבית הדין האזורי להשחרת אותו נתון, ובית הדין האזורי ידון בבקשתה לאחר שמיעת עמדת העובד. כתנאי לקבלת הדוחות יחתמו העובד ובא-כוחו על הצהרת סודיות בה יבהירו כי לא יעשו שימוש במסמכים ובמידע הכלול בהם ולא יעבירו אותם לכל גורם, מלבד כנדרש לצורך הליך זה.
בית הדין קבע כי העובד לא הצליח לשכנע שהוא זכאי לעיין בחומרי הגלם שהיוו בסיס להכנת הדוחות הכספיים שכן זכאותו הנטענת היא לתמורה חוזית הנגזרת מרווח המעסיקה כפי שנקבע בדוחותיה הכספיים. גם אם זכאות זו מקנה לו את הזכות לוודא כי קיבל את המגיע לו, מדובר בבדיקה סבירה שאמורה ככלל להתבצע על יסוד הדוחות הכספיים הקיימים, באופן שאינו כולל בחובו בנסיבות העניין את הזכות לבדוק את כלל מסמכי הנהלת החשבונות של המעסיקה על מנת להציע דרך אלטרנטיבית לבניית דוחותיה הכספיים ולהגדרת הרווח. קל וחומר, כאשר בית הדין האזורי שוכנע, על סמך הראיות שהוצגו נכון לשלב זה של ההליך, שרוב הטענות שהעלה העובד בקשר לכך הן טענות בעלמא על נושאים שממילא היו בידיעתו במהלך ההתנהלות השוטפת, ומשכך לא די בהן כדי לאפשר לו להעמיד בסימן שאלה את דוחותיה הכספיים המבוקרים של המעסיקה כפי שהוגשו לרשויות המס, על כל המשתמע מכך.
