מנהלת בית ספר חויבה לשלם לעובדת לשעבר פיצוי בגובה 40,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה, דן בית הדין האזורי לעבודה בתביעת עובדת לפיצוי מאת מנהלת ביה"ס בו עבדה בעבר, לפיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע (סע"ש 61075-12-22, מיום 19/3/26).
העובדת א' עבדה עד לשנת 2011 בבית ספר שנוהל באותה עת על ידי מנהלת ביה"ס ע', הנתבעת. כ-10 שנים לאחר מכן, שלחה מנהלת ביה"ס הודעת דוא"ל, מתיבת הדוא"ל של בית הספר, לבעלה לשעבר של העובדת, בנוסח שלהלן: "אני מאשרת כי המורה א' עבדה בביהס כמחנכת וקבלת תפקיד נוסף זמני כרכזת תכנית מובילי פדגוגיה ולצערי א' חרגה מסמכותה ונתפסה על ידי בזיוף חתימתי ולקחה שעות של רכזת אחרת לכיסה בשל כך היא הועברה מביהס לביס אחר מפקח ביהס X יודע על מעלליה וכן ממונים נוספים. בברכה ע' מנהלת ביהס".
לטענת העובדת, בעלה שלעבר העביר את המייל הנ"ל למנהלת חטיבת הביניים בה עבדה באותה עת (שנת 2021) ולנמענת נוספת.
בית הדין דחה את טענת מנהלת ביה"ס כי לא היה במשלוח הודעת הדוא"ל הנזכרת לעיל משום פרסום. נקבע כי הודעת הדוא"ל הנ"ל נשלחה על ידי מנהלת ביה"ס לבעלה לשעבר של העובדת, כלומר היתה מיועדת לאדם שאינו העובדת-הנפגעת והגיעה אליו.
נקבע כי אין בטענת מנהלת ביה"ס כי פנייתה לבעלה לשעבר של העובדת היוותה בסך הכל אישור למידע שהיה ברשותו, כדי לאיין את רכיב הפרסום. יתרה מכך, מעדותו של בעלה לשעבר של העובדת עלה, כי לא "מידע" היה בידו באותה עת אלא שמועות. נקבע כי בעלה לשעבר של העובדת הוא זה שפנה למנהלת ביה"ס, וכי היה לו חשוב לשתף את בית הדין הרבני בו התנהל הליך הגירושין מהעובדת, במידע. בעלה שלעבר של העובדת הודה כי מטרת הגשת הפרסום לבית הדין הרבני היתה, בין היתר, הפעלת לחץ על העובדת במסגרת הליך הגירושין.
נקבע כי בניגוד לטענתה של מנהלת ביה"ס כי הפרסום היה מיועד לשימוש בבית הדין הרבני בלבד, מנהלת ביה"ס לא הציגה כל ראיה כי כך סוכם בינה לבין בעלה שלעבר של הנתבעת. נהפוך הוא. בית הדין התרשם כי מנהלת ביה"ס היתה אדישה לשאלה אם בעלה שלעבר של העובדת יעשה שימוש במידע. מנהלת ביה"ס לא סייגה את הפרסום ולא התרתה בבעלה לשעבר של העובדת שהפרסום מיועד לעיניו בלבד ו/או לשימוש בבית הדין הרבני בלבד. לו חפצה שהמידע יגיע לידיעת הרבנים בבית הדין הרבני, ולעיניהם בלבד, יכולה היתה להמציא לתיק בית הדין הרבני במישרין או באמצעות ב"כ של בעלה שלעבר של העובדת באותם הליכים, את הפרסום.
נקבע כי הפרסום נשוא התובענה בוצע על ידי מנהלת ביה"ס בשנת 2021, עשר שנים לפחות לאחר שהעובדת סיימה לעבוד בבית הספר שנוהל על ידי מנהלת ביה"ס וזאת לבקשת ובעקבות פניית בעלה לשעבר של העובדת. העובדת מואשמת במסגרת הפרסום ב"חריגה מסמכות", זיוף ובלשון הפרסום: "זיוף חתימתי", ו-גניבה ובלשון הפרסום: "לקחה שעות של רכזת אחרת לכיסה". בית הדין קבע כי לשונו של הפרסום בראי האדם הסביר אינה מותירה מקום לספק כי הפרסום מהווה הוצאת דיבה/לשון הרע.
נקבע כי הפרסום נעשה על מנת לבזות ולהשפיל את העובדת, לא רק בפני בעלה שלעבר ובפני בית הדין הרבני, אלא בפני כל מאן דהוא, שהרי מנהלת ביה"ס לא שלחה את הפרסום לעיניהם של מי שהפרסום היה מיועד אליהם (הטוענים בבית הדין הרבני), במטרה להכפיש את העובדת. מנהלת ביה"ס ביקשה לפגוע במשרתה של העובדת ובמקצועיותה ולגרום לפיטוריה, בהטילה רפש והוצאת דיבה ביושרתה של העובדת וייחוסן של עבירות פליליות לעובדת, של מי ששימשה כמחנכת בבתי ספר שונים.
בית הדין קבע כי הנטל להוכחת טענת אמת דיברתי מוטל על מנהלת ביה"ס וכי היא לא עמדה בכך.
כמו כן, נדחתה טענת מנהלת ביה"ס כי עומדת לה הגנת תום לב. נקבע כי מנהלת ביה"ס שלחה את הפרסום לבעלה לשעבר של העובדת, מתוך ידיעה שיעשה בו שימוש נגד העובדת בבית הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין. מדובר בהתערבות גסה של מנהלת ביה"ס בהליך פרטי, אישי ומטבע הדברים לא קל שעברה העובדת. מנהלת ביה"ס לא הפנתה את הפרסום לרבנים היושבים בדין, על מנת שאלה ורק אלה, יקראו את "דברי האמת שלה" אלא נתנה בידי בעלה לשעבר של העובדת "תחמושת", בלתי מוגבלת, שיעשה בה כרצונו (כפי אכן עשה).
לא היתה למנהלת ביה"ס כל חובה חוקית או מוסרית להוציא את דיבתה של העובדת בפרסום שנשלח לבעלה שלעבר של העובדת, וודאי מקום בו בזמן אמת לא הגישה תלונה במשטרה – כמצופה ממה שסבורה היתה שגנבו מעובדותיה הנאמנות כספים – ואף במכתביה מזמן אמת לא כינתה את העובדת בשמות הגנאי אותם שמרה לימים גשומים (ולתועלתו של בעלה לשעבר של העובדת).
הפרסום וודאי לא נעשה לשם הגנה על עניינה של מנהלת ביה"ס אלא כדי לשרת צד שלישי, בעלה שלעבר של העובדת, במלחמתו בעובדת. הפרסום היה מאוד נחרץ במילותיו וניתן היה לנסחו באופן מתון יותר על דרך של לכל היותר ביסוס חשדות ולא קביעת עובדות מוחלטות.
נקבע כי הדברים נעשו על ידי מנהלת ביה"ס ללא שיקול דעת, לא סויגו ולא נבדקו כלל ועיקר. בנוסף, כאשר נשאלה בחקירתה אם היא מתחרטת ומתנצלת על שליחת המייל, היא ציינה וחזרה ושוב חזרה שאינה מתחרטת והיתה שולחת לבעלה לשעבר של העובדת שוב, כי היה חשוב שבית הדין הרבני יגלה את האמת וכי אינה מתנצלת היות ואמרה אמת. משמע, מנהלת ביה"ס לא קיבלה אחריות להפצת לשון הרע על ידה והתערבותה בהליך הגירושין הפרטי בין העובדת לבעלה לשעבר.
בית הדין התרשם כי מנהלת ביה"ס שיתפה פעולה עם בעלה לשעבר של העובדת בשמחה, מתוך הבנה שהדברים שנכתבו על ידה בפרסום אינם מדוייקים, ולכל הפחות, לא בדקה אותם, אף שיכולה היתה לעשות כן בנקל. בכך, ביצעה מנהלת ביה"ס פרסום זה בזדון. עם זאת מנהלת ביה"ס ביצעה פרסום אחד ואילו בעלה לשעבר של העובדת היה אחראי לכל יתר הפרסומים. כלומר: אילולא בחר בעלה לשעבר של העובדת להפיץ את הפרסום, היה הנזק הנגרם בעטיו, קטן יותר. לפיכך, פסק בית הדין לזכות העובדת פיצוי בגובה 40,000 ₪.
