מהו תעריף הנסיעות שיש לשלם לעובד המועסק בשבת?
בהחלטה שניתנה לאחרונה ע"י בית הדין הארצי לעבודה, נדונה בקשת רשות ערעור על ביטול חיובה של מעסיקה לשלם לעובד דמי נסיעה (בר"ע 65578-06-25, מיום 25/9/25).
במקרה שנדון בפסק הדין, העובד עבד בסופי שבוע. לעובד לא שולם החזר הוצאות נסיעה.
העובד טען כי הוא נזקק לתחבורה על מנת להגיע לעבודה וממנה וכי הוסע לעבודה על ידי בתו, ולכן תבע תשלום דמי נסיעה בסכום של 18,058 ₪, שהוא מכפלה של מספר ימי עבודתו בתקרת השתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה, בהתאם לקבוע בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן – צו ההרחבה).
העובד טען כי משעה שהוכח שהמרחק מבֵּיתוֹ למקום העבודה (1.2 ק"מ) עולה על 500 מטרים הרי שבהתאם ל"מבחן ההזקקות" קמה לו זכאות לדמי נסיעה. העובד טען כי תעריפי נסיעה במוניות בתקופה הרלוונטית עלו על התעריף היומי המקסימלי ולכן הוא זכאי לדמי נסיעה המחושבים לפי התעריף היומי המקסימלי.
בית הדין קבע כי התעריף היומי המקסימלי כשמו כן הוא – מקסימלי, וכי על עובד התובע דמי נסיעה שעה שהוא אינו יכול להסתייע בתחבורה הציבורית הרגילה (קווי האוטובוסים) – בין אם בשל כך שאינה פועלת במועד שבו הוא נדרש להגיע לעבודה ובין אם אין תחבורה ציבורית רגילה המגיעה למקום העבודה – להוכיח את עלות הנסיעה לעבודה וממנה בתחבורה חליפית אפשרית.
רק אם העובד הוכיח כי העלות של אותה תחבורה חליפית אפשרית עולה על התעריף היומי המקסימלי, הוא יהיה זכאי להשתתפות בהוצאות הנסיעה לפי התעריף המקסימלי. ככל שהוכח כי אותה עלות נמוכה מהתעריף היומי המקסימלי – יפסקו לעובד דמי הנסיעה רק לפי העלות שהוכחה.
בית הדין קבע כי, אשר לעצם הזכאות לקבלת דמי נסיעה לפי צו ההרחבה, עובד זכאי להשתתפות בהחזר הוצאות נסיעה ככל שהוכח על ידו כי הוא נזקק לתחבורה (ולאו דווקא לתחבורה ציבורית) לצורך הגעה למקום העבודה וממנו.
נקבע כי שאלה אחרת היא מהו הסכום שהמעסיק מחויב לשלם לעובד הזכאי. צו ההרחבה אינו נוקב בסכום מסוים אותו יש לשלם, אלא בתקרת הזכאות – התעריף היומי המקסימלי.
מהו הסכום לו זכאי העובד עד לאותה תקרה?
בית הדין קבע כי, מטבע הדברים, עלות הנסיעה ב"רכב ציבורי" (למשל מונית) מושפעת מסוג התחבורה הציבורית שזמינה במועד ההזקקות לתחבורה לפי החלופה הזולה יותר. עובד הזכאי לדמי נסיעה זכאותו מוגבלת לעלות הנסיעה ב"רכב ציבורי" או בתעריף היומי המקסימלי, לפי הנמוך.
במקרה שנדון בפסק הדין, נקבע כי בדין נדחתה התביעה להחזר הוצאות נסיעה.
נקבע כי בשלב הראשון היה על העובד להוכיח כי הוא נזקק לתחבורה לצורך הגעה למקום העבודה ובחזרה ממנו. העובד הרים נטל זה, בשים לב למרחק שבין מקום מגורי העובד למקום העבודה (1.2 ק"מ).
בשלב השני היה על העובד להוכיח את דמי הנסיעה להם הוא זכאי, ובמקרה זה כי עלות הנסיעה ב"רכב ציבורי", עולה על התעריף היומי המקסימלי. ההתבססות של העובד על התעריף היומי המקסימלי היתה נטולת כל הסבר. רק במסגרת הערעור בבית הדין האזורי, נטען לראשונה לעלות הנסיעה במונית בתקופה הרלוונטית, אולם עלות הנסיעה במונית לא הוכחה.
לפיכך, נקבע כי העובד לא הוכיח את הזכאות לקבלת דמי הנסיעה כשהם מחושבים לפי התעריף היומי המקסימלי, והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
