על מעסיק מוטלת חובה למנוע ולטפל בהטרדה מינית כלפי עובדת – גם כאשר היא מתבצעת ע"י אדם זר ליחסי העבודה שאינו ממונה מטעמו

בפסק דין אשר ניתן לאחרונה ע"י בית הדין האזורי לעבודה, נדונה תביעת עובדת אשר עבדה במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית החולים שיבא, לחייב את מעסיקתה, המדינה, לפצותה בגין הטרדה מינית שספגה מצד מטופל במחלקה (סע"ש 69438-06-21, מיום 12/4/26).

אירוע ההטרדה: בעת שהעובדת שהתה בעבודתה, פנה אליה מטופל והפנה כלפיה הערות והצעות מיניות בוטות וכן נצמד אליה ונגע באזורים אינטימיים בגופה. לאחר האירוע יצאה העובדת לחופשת מחלה ועם שובה לא הצליחה לשוב למחלקה ועל כן עברה לתגבר מחלקה אחרת. במקביל, דיווחה העובדת על האירוע לשורת גורמים בבית החולים, לרבות לממוניה הישירים, אולם לטענתה אלו התעלמו באופן מוחלט מתלונותיה עד שלא נותרה בידה ברירה אלא להתפטר.

המדינה טענה כי האחריות המוטלת על מעסיק מכוח החוק למניעת הטרדה מינית היא אך ורק בנוגע להטרדות שבוצעו בידי עובדיו או ממונים מטעמו ואילו במקרה כזה לא מתקיימים יחסי עבודה בין בית החולים לבין המטריד או יחסי מרות בין המטריד לעובדת.

בית הדין קבע כי לשון החוק למניעת הטרדה מינית מתייחסת באופן מפורש לזהות המטריד וקובעת כי על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות שהתבצעו או עלולות להתבצע במסגרת יחסי עבודה "על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו". כלומר, אחריות המעסיק בהתאם לחוק מוגבלת רק למקרים בהם מדובר בהטרדה שבוצעה במסגרת יחסי העבודה ע"י עובד או ממונה מטעם המעסיק. לצד זאת, החוק למניעת הטרדה מינית אינו המקור היחיד ממנו ניתן לגזור חובות על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות במקום העבודה, תהא זהות המטריד אשר תהא. מחובת תום הלב המוטלת על מעסיק ניתן לגזור את חובתו לדאוג עבור עובדו לסביבת עבודה בטוחה ונקיה ובכלל זאת חפה מפגיעות ומהטרדות מיניות.

בית הדין קבע כי לא ניתן להשלים עם מצב בו עובד יהיה חשוף להטרדות מיניות מצד גורם זר ליחסי העבודה המצוי תדיר בסביבת העבודה, כגון המטופל בעניין זה או ספק שירותים המתייצב חדשות לבקרים במקום העבודה, או יוטרד בפועל על ידי מי מאלה, בעוד מעסיקו יהיה פטור מבירור או מניעה של מקרים כאלה. על כן, מכוח חובת תום הלב המוגברת המוטלת על מעסיק ביחסי עבודה, מוטלת חובה על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדה מינית כלפי עובדו גם כאשר היא מתבצעת ע"י אדם זר ליחסי העבודה שאינו "ממונה מטעם המעסיק".

בית הדין קבע כי אף אם לא ניתן להחיל את החוק במישרין (בהקשר של אחריות מעסיק) על סיטואציה של הטרדה מינית של עובד על ידי צד שלישי – ניתן לשאוב מרוח החוק למניעת הטרדה מינית וממטרותיו בכל הנוגע לסטנדרט ההתנהגות המצופה ממעסיק אשר יודע כי סביבת העבודה חשופה להטרדות מיניות בין היתר מצד גורמים שלישיים או שנודע לו כי עובדו הוטרד בפועל במהלך עבודתו ע"י גורם כזה. חובת המעסיק, בהתאם, היא לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע הטרדה מינית כנגד עובדיו, לטפל ביעילות במקרה כזה ולעשות כל שביכולתו על מנת שמקרה כאמור לא ישנה.

בית הדין קבע כי המדינה לא עמדה באמת המידה הנדרשת ממנה כמעסיקה למנוע ולטפל באופן ראוי במקרה ההטרדה המינית שאירע לעובדת. נקבע כי בית החולים הפר את חובת תום הלב שלו כלפי העובדת לברר ולטפל באירוע ההטרדה אותו חוותה וכי העובדת זכאית לפיצוי בסך 75,000 ₪.

נקבע כי הפיצוי משקף את חומרת האירוע אותו חוותה העובדת ואת אוזלת ידה של המדינה בטיפול בעובדת, אשר הגיעה לשיאה בכך שהממונה על מניעת הטרדות מיניות בבית החולים מעולם לא דיברה עם העובדת, לא נפגשה עמה ולא הייתה מעורבת בנושא, כאשר כלל הגורמים שהיו מודעים לעניין – החל ממנהל בית החולים ועד למנהלת המחלקה ולממונה הישירה על העובדת, לא עשו מאמצים על מנת לדאוג שעניינה של העובדת מטופל או כי קולה נשמע. נקבע כי מדובר בפיצוי המשקף את עוגמת הנפש והכאב והסבל אותם חוותה העובדת.