מעסיקה אשר מסרה לעובדים הזרים חוזה עבודה בעברית בלבד – ולא מסרה להם חוזה עבודה בשפתם – חויבה בקנס בסך 23,360 ₪
לאחרונה ניתן ע"י בית הדין האזורי לעבודה, גזר דין בעניינה של מעסיקה אשר הורשעה, בין היתר, בעבירה של אי מתן הסכם עבודה בשפתו של העובד הזר לפי סעיפים 1א ו-1ג(א) לחוק עובדים זרים (הע"ז 18711-01-22, מיום 7/4/25).
במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום, הנאשמת העסיקה ארבעה עובדים זרים מבלי שהתקשרה עימם בחוזה עבודה בכתב בשפה שהעובדים הזרים מבינים. כל העבירות נמצאו במהלך ביקורת אחת, שנערכה באותו המועד ולא הייתה התייחסות בכתב האישום למועד העסקת העובדים הזרים. משכך, נקבע כי המדובר באירוע אחד הכולל ארבע עבירות.
בית הדין קבע לגבי הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה: תכליתו של חוק עובדים זרים היא הבטחת תנאי העסקה הוגנים וראויים לעובדים זרים הנמנים על אוכלוסיית עובדים מוחלשת. קיומו של הסכם העסקה בשפתו של העובד הזר מסייע במימוש תכלית זו שכן הוא מאפשר שקיפות ומודעות העובדים הזרים לזכויותיהם ומאפשר להם לאכוף את מימושן במידת הצורך.
בית הדין קבע לגבי מדיניות הענישה הנהוגה: הקנס הקבוע בדין לעבירה של העסקת עובד זר ללא הסכם בשפתו הוא 116,800 ₪ (סעיף 1ג(א), סעיף 2(ב)2, סעיף 2(ב)(ב) לחוק העסקת עובדים זרים וסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין). בית הדין קבע כי ניתן להקיש ממדיניות הענישה הנוהגת מעבירות של אי מתן תלושי שכר, שכן תכלית הוראת החוק בעניין תלושי השכר גם היא הקמת מודעות לעובד הזר לעניין זכויותיו. בית הדין קבע כי ניתן גם להקיש מהפסיקה לעניין אי עריכת הסכם בכתב לפי חוק העסקת עובדים זרים, בשים לב לכך כי אי מתן הסכם עבודה בשפתו, לעובד זר, היא עבירה חמורה יותר נוכח היות העובדים הזרים נמנים על אוכלוסיית עובדים מוחלשת.
בית הדין קבע לגבי נסיבות שקשורות בביצוע העבירה: במסגרת השיקולים לחובתה של הנאשמת הביא בית הדין בחשבון כי מדובר בעובדים זרים הנמנים על אוכלוסיית עובדים מוחלשת ומצד שני את העובדה כי העבירה בוצעה כלפי מספר מצומצם של עובדים וכי אין טענה כי זכויות העובדים נפגעו. כן הביא בית הדין בחשבון את העובדה כי לטענת המעסיקה ניתנו לעובדים הסכמים בשפה העברית שכן לא נטען בכתב האישום כי לא הומצא להם הסכם העסקה, כלל אלא הסכם העסקה בשפתם. כן, לא נטען כי העובדים לא קיבלו תלושי שכר אשר יש בהם כדי להקנות מודעות לזכויות הניתנות להם, כך שמידת הפגיעה בערך החברתי המוגן היא ברף הנמוך.
בית הדין לקח בחשבון את מספר העובדים המצומצם והעובדה לפיה אין טענה כי זכויות העובדים נפגעו ולא נטען כי לא הומצא להם הסכם העסקה בשפה העברית או תלושי שכר מפורטים. על יסוד האמור, בית הדין קבע כי מתחם העונש ההולם במקרה זה בגין עבירה של אי מתן הסכם העסקה בשפתו של העובד הוא בין 20%-50% מהקנס המקסימלי.
בשלב גזירת העונש הראוי לקח בית הדין בחשבון את הודאת המעסיקה בעבירות שיוחסו לה והיותה נעדרת עבר פלילי. נקבע כי שקלול מגוון השיקולים הרלוונטיים במקרה זה מצדיק לגזור את דינה של הנאשמת על הרף הנמוך של מתחמי הענישה ונקבע כי בגין העסקת עובד זר ללא הסכם בשפתו, תשלם המעסיקה קנס בסך 23,360 ₪. בנוסף, נקבע כי מכוח סעיף 72 לחוק העונשין, המעסיקה תחתום על התחייבות להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה בתיק זה למשך 3 שנים, שאם לא כן, תחויב בסך של 116,800 ₪.
