האם עבודה במוצאי שבת מזכה בגמול עבודה במנוחה השבועית?
בית הדין האזורי לעבודה קיבל לאחרונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית (תצ 67064-12-23, מיום 6/8/26). המעסיקה בעלת זיכיון של רשת "דומינוס פיצה" העולמית ומפעילה בישראל כ–60 סניפי פיצריה. העובד הועסק על ידי המעסיקה בתפקיד שליח, במשמרות משתנות, בהתאם לסידור עבודה שבועי.
המעסיקה שילמה לעובדיה המועסקים במשמרת מוצ"ש שכר שעתי רגיל (100%) בגין שעות העבודה במוצ"ש. "שעות שבת" בתעריף 150% שולמו רק לעובדים אשר מועסקים בטווח 25 השעות שבין "כניסת השבת" ל"יציאת השבת". את טווח השעות שנחשבות שעות שבת המעסיקה חישבה תוך אבחנה בין שעון קיץ שבו לשיטתה שעות השבת הן משעה 17:00 ביום שישי עד שעה 18:00 ביום שבת, לבין שעון חורף שבו כניסת השבת היא בשעה 16:00 ויציאתה למוחרת בשעה 17:00.
בית הדין היפנה לתקנות שעות המנוחה השבועית (עבודה במשמרות) (מס' 2), הקובעות כי "מותר שהמנוחה השבועית לעובדים במשמרות תהיה: (1) במפעלים בהם נעשית העבודה בשלוש משמרות – בתחום של פחות מ-36 שעות רצופות, אך לא פחות מ-25 שעות רצופות; (2) במפעלים בהם נעשית העבודה בשתי משמרות – אחת לשבועיים – בתחום של פחות מ-36 שעות רצופות, אך לא פחות מ-25 שעות רצופות".
נקבע כי עפ"י ההלכה הפסוקה, החלתן של תקנות עבודה במשמרות טעונה פעולת השלמה (כגון באמצעות חתימה על הסכם קיבוצי אשר יקבע את תחום השעות), ובהעדרה נותר תחום המנוחה השבועית 36 שעות. בית הדין קבע כי משלא חל על הצדדים הסכם קיבוצי המקצר את יום המנוחה ומעמידו על 25 שעות, הרי שיום המנוחה של העובד מנה 36 שעות, וככל שהוא נדרש לעבוד בטווח 36 שעות שלפני מוצ"ש הוא זכאי לגמול מיוחד בגין עבודה במוצאי שבת.
את שאלת הזכאות לשעות שבת במוצ"ש כאשר ניתנה לעובד מנוחה בת 36 שעות – השאיר בית הדין לשיקול דעתו של המותב שידון בתיק. בית הדין קבע כי בהסכם העבודה שנחתם עם העובד כל שנכתב לעניין יום המנוחה של העובד הוא "יום המנוחה ע"פ דתך/בחירתך הנו שבת". בית הדין קבע כי מאחר שלא הוצגו בפניו המסמכים הרלוונטיים, לא ניתן לקבוע האם בנסיבות מקרה זה אומד דעתם של הצדדים היה כי יש לתת למונח שבת משמעות בזיקה למורשת ישראל – מכניסת השבת ועד צאתה, ולא לפי הגדרת "יום" בחוק הפרשנות – עד לחצות הלילה במוצ"ש, וכי עניין זה ידון ע"י המותב שידון בתיק.
לעניין שעות הכניסה ויציאת השבת, בית הדין ציין כי עיון בטווח "שעות השבת" שאימצה המעסיקה, בפרט ביחס לשעון קיץ (לפי שיטתה משעה 17:00 ביום שישי עד שעה 18:00 בשבת) אינו מתיישב עם המציאות האסטרונומית שלפיה שעות יציאת וכניסת השבת בקיץ מאוחרות באופן משמעותי. נקבע כי לא מן הנמנע שטווח השעות שאומץ על ידי המעסיקה, קשור בדרך כזו או אחרת לכך שיותר עובדים מועסקים בסניפי המעסיקה בצאת השבת ובשעות הסמוכות לצאת השבת (בגינן המעסיקה לא שילמה גמול מיוחד) מאשר עובדים שהועסקו ביום שישי לאחר כניסת השבת (בסניפים "לא כשרים" בלבד).
לאור האמור, נקבע כי עלה בידי העובד להוכיח לכאורה כי עומדת לו עילת תביעה אישית בגין אי תשלום גמול כדין בגין עבודה במוצ"ש.
